זכרון מגולגל ברול- ארוחת ערב כפרית בוייטנאם


מתוך יומן מסע לוייטנאם/ ספטמבר 2016

"כשהתרחקנו מהאנוי נדבקתי (שוב) לחלון. כולם נרדמו ורק שייקה ואני ערים, חולקים אזניות ושרים יזהר אשדות בקול חרישי כשהנופים מתחלפים מולנו לאט, הופכים משדות בטון אפורים לשדות אורז ירוקים ומים. הרבה מים.

דרך החלון אפשר ללמוד כל כך הרבה, על החיים הפשוטים בכפר, העבודה המפרכת של כל המשפחה בשדות. יחד, כשסבא וסבתא, אפילו שאינם עוד בין החיים, קבורים בחלקת שדה בסמוך לבית, מתאחדים מחדש עם האדמה אותה עבדו, אותה עיבדו ואותם היא קיימה, ועכשיו בדרך מסוימת הם מקיימים אותה בחזרה, מעגל החיים הלכה למעשה.

ויש גם את הזיכרון של המלחמה ההיא, אי אפשר שלא לדמיין את כדורי האש של פצצות הנפאלם מעל אותו ירוק, הדקלים הגבוהים וטרסות האורז. למראה הג'ונגלים הסבוכים אני מדמיין כמה חיילי מארינס אבודים שעדיין נותרו שם ביערות, מחפשים את הדרך חזרה הביתה, כבר מעל 40 שנה. ואולי אף אחד לא באמת חזר משם, גם אלה שכבר בבית... לאט לאט מטפסים במעלה ההר לכיוון העיר סאפה (SAPA), האוטובוס מאט וזה נעים, ככה אפשר להתענג על הטרסות שמתגלות לאט... רמז לבאות.. שמה של העיר מגיע מצרפתית, היא קרובה מאוד לגבול עם סין וההשפעות הסיניות ניכרות היטב באוכל, בשפה ואפילו בלבוש של המיעוטים באיזור, אפשר לקלוט את זה כבר בטיול קצר בעיר.

בסאפה חיכתה לנו איי (AI) המקסימה משבט ההמונג השחור. יש כאן 6 שבטים שחיים באיזור סאפה. ולכל אחד שפה, אוכל, לבוש וקודים שונים. תוך כדי ארוחת צהריים בשוק המקומי (נודלס. שוב. אף פעם לא נמאס) היא מספרת לנו על מנהג הכלולות של המקומיים כאן, איך חוטפים בחורה ומתחתנים איתה. ואיך הם חיים בשבט שלה. היא חדה, מהירת מחשבה עם לשון חריפה.

אחרי עצירה ראשונה בטיפוס במעלה הגבעה אני קולט עלוקה על הרגל שלי. לא מסוכן או כואב אבל מציק ובעיקר מדאיג. כי לך תדע איפה מסתתרות עוד. כעבור כמה שעות הגענו לקיצור דרך שעלה לנו בהרבה יותר מעלוקה אחת. פתאום השביל הפשוט הפך לשדה סבוך, הבנו (מאוחר מדי) ששתי המלוות שלנו התברברו ולקחו אותנו למקום שאין סיכוי שרגל אדם דרכה בו בחודשים האחרונים (לא מלחיץ בכלל). בין החלקה אחת לנפילה על קוץ אנחנו קולטים עלוקות שמנמנות שעולות עלינו. וככל שמתקדמים הן נעשות גדולות יותר. במשך שעה צעדנו בסבך. מזל שלא ירד גשם.. בשדה התירס הראשון אליו הגענו עצרנו למסדר עלוקות. מספר דו ספרתי לכל אחד מאיתנו. צחקוקים שלהן, צרחות מבוהלות שלנו, אבל נו הנה, הנוף עוצר הנשימה שמולנו מפצה על הכל.

עוד שעה קלה של הליכה ואנחנו מגיעים לביתה של קו (KU), אחותה של איי. בית עץ פשוט שנמצא בלב היער, עם נוף עוצר נשימה אל הפסגות שסביב וחצר עם חזרזירונים מתוקים. אירוח ברמה הבסיסית ביותר. כמו שרצינו. קו, כמו אחותה, הדריכה תיירים הרבה שנים ועכשיו היא בבית. דואגת להאכיל ולהלין תיירים שמגיעים, ובין לבין צובעת בדים בכחול אינדיגו. היא מספרת שלוקח לצבוע אותם 4-5 חודשים, מדי יום ביומו היא צובעת ותולה בדים לייבוש.

בית כפרי, פשוט, המים בהם אנחנו מתקלחים לקראת ארוחת הערב זורמים מהמפל שמאחורי הבקתה דרך צינור שחור עד למקלחת. באמצע הבית ניצב מקרר שהוא בעצם מקרר כמו של גלידות. בפינת המטבח עומדת מדורה ומעליה מותקן סיר גדול. בתקרה מעלינו תלויים קלחי תירסים מיובשים, "הגרגירים לחזירים והשאריות להסקה", קו אומרת ומגישה לי צלחת של תפוחי אדמה פרוסים שטיגנה ממש עכשיו. אני נותן ביס פריך ונהנה מכל רגע.

יש להם ילד אחד. כמה תרנגולות. ברווזים, חזרזירים וחזירה אחת ששוקלת 50 קילו בחצר (עוד נחזור אליה). קו נשואה לבעלה בשנית. את הבית הם בנו יחד אחרי שהתחתנו, שבוע עבודה עם כל החברים מהכפרים הסמוכים, עשיה חברתית נטו.

התיישבנו במטבח וגלגלנו יחד ספרינג רול שעשוי מקמח תפוחי אדמה, מילאנו לתוכו תערובת של גזר, כרוב, עדשים, אטריות אינסטנט וביצה חיה. בזמן הגלגול קו מספרת לי על הגלגולים בחיים שלה. על איך הם בנו את הבית ואיך היא הגיעה להיות מדריכת תיירים, ועל הישראלים שמגיעים אליה ומעקמים אף על האוכל, כי תמיד זה פחות מדי או יותר מדי בשבילם. אמרתי לה שלא משנה מה, שתזכור שהבדיוק שלה זה הכי חשוב. מי שמדויק לה כבר יגיע.