לפעמים הדיבור הפנימי שלנו מטעה אותנו, הוא יספר לנו סיפורי בדיה, יעוף רחוק בדמיונות למקומות שאנחנו לא בחרנו, ימשיך להקליד כמו מעבד תמלילים משוגע גם אחרי שנכבה את המחשב ונלך לישון, הוא ימשיך לרקום עוד סיבות ותירוצים, והוא בעיקר יידע להגיד לנו למה לא, הוא כמעט אף פעם לא יגיד כן! בטח! לכ/י על זה!
הדיבור הפנימי שלנו הוא לרוב סימן השאלה שמונח בסוף משפט. הוא רוצה להישמע בכל מחיר, לא אכפת לו אם הסיפור שייכתב יהיה אמת או פייק, מבחינתו יש עלילה והיא צריכה להיכתב, הוא רוצה להשאיר אותנו במקום שבו אנחנו נמצאים, זו הסיבה בגללה הוא נולד, כדי להחזיק את הכל "בטוח" ו"ברור" וידוע מראש. ליצור אשליית שליטה ברורה בסיטואציה. (מצחיק המושג "ידוע מראש", אני רגיל לחשוב שמי שיודע זה הלב ולא הראש, הראש מנסה להגיד שהוא יודע, אבל הלב בסוף תמיד יודע).
והוא יכניס אותנו לבורות של ייאוש, של חרדה, יבנה עבורנו קוי מתח גבוה ויקשט את השמים שלנו בענני דאגה. הכל חלק מתפאורה דמיונית, מחזה שהורכב מרסיסי הנחות שגורמים לאנחות, ולא נותנים לנו מנוח. הוא ינקר בראשנו כל הזמן, ללא הרף הוא רוצה שנתייחס, שנבקר, נשפוט וגם נכלא עצמנו בכל פינה אפשרית, רק שלא ננוע. שנקפא ולא נזוז, כי תזוזה קדימה מפחידה אותו.
אז איך זזים מכאן הלאה?
קודם כל נזכרים שכלום לא ידוע מראש, ושום דבר לא בשליטתנו.
נזכיר לעצמנו כל הזמן שאנחנו יכולים לזוז ולנוע כמה שנרצה.
נשתמש בחמלה, נגיד לעצמנו ונקפיד להזכיר לעצמנו שאנחנו טובים כמו שאנחנו, שמספיק מה שאני עושה, ושאין צורך בפאניקה.
ניתן לעצמנו חיבוק לפחות שלוש פעמים ביום מאנשים שאוהבים אותנו.
נזכיר לעצמנו מאיפה התחלנו ונראה את כל הדרך שעברנו עד כה, ולא משנה מה יקרה בדרך, כשהדיבור הפנימי ינסה לערער אותנו נטיל בו ספק, כי ממנו הדיבור הפנימי הכי מפחד. הספק עומד ושולח יד לכסא עליו הדיבור הפנימי מונח, הוא תלוי על חבל דק ויודע שזה רק עניין של זמן עד התפוגגות הענן, עד ירידת המתח הבאה, וההבנה שעכשיו אין רק בור, יש גם מים, יש חיים.