כתובת ויצירת קשר:

קליניקה ברמת גן- אלישיב 12

מרכז "עלמא" בהוד השרון- השחר 13

טלפון - 052-3620172

מייל - oren.rachmany@gmail.com

עוד באתר

  • Black Instagram Icon
  • Black Facebook Icon

הקליניקה

כל התכנים המופיעים באתר נועדו לספק מידע בלבד ואינם בגדר המלצה רפואית, חוות דעת מקצועית, או תחליף להתייעצות עם רופא מומחה (MD).

הכניסה והגלישה בדפי האתר מהווה הסכמה לתנאי השימוש . לקריאת מדיניות פרטיות באתר.

© 2012 כל הזכויות שמורות לאורן רחמני "אורן - רפואה משלימה מהשורש" . אסורה העתקת טקסטים, תמונות או כל תוכן מהאתר ללא רשות מפורשת בכתב מבעל האתר, המפר הוראה זו חשוף לתביעה משפטית. 

זכרון מגולגל ברול- ארוחת ערב כפרית בוייטנאם

7.3.2018

מתוך יומן מסע לוייטנאם/ ספטמבר 2016

 

"כשהתרחקנו מהאנוי נדבקתי (שוב) לחלון. כולם נרדמו ורק שייקה ואני ערים, חולקים אזניות ושרים יזהר אשדות בקול חרישי כשהנופים מתחלפים מולנו לאט, הופכים משדות בטון אפורים לשדות אורז ירוקים ומים. הרבה מים.

דרך החלון אפשר ללמוד כל כך הרבה, על החיים הפשוטים בכפר, העבודה המפרכת של כל המשפחה בשדות. יחד, כשסבא וסבתא, אפילו שאינם עוד בין החיים, קבורים בחלקת שדה בסמוך לבית, מתאחדים מחדש עם האדמה אותה עבדו, אותה עיבדו ואותם היא קיימה, ועכשיו בדרך מסוימת הם מקיימים אותה בחזרה, מעגל החיים הלכה למעשה.


ויש גם את הזיכרון של המלחמה ההיא, אי אפשר שלא לדמיין את כדורי האש של פצצות הנפאלם מעל אותו ירוק, הדקלים הגבוהים וטרסות האורז. למראה הג'ונגלים הסבוכים אני מדמיין כמה חיילי מארינס אבודים שעדיין נותרו שם ביערות, מחפשים את הדרך חזרה הביתה, כבר מעל 40 שנה. ואולי אף אחד לא באמת חזר משם, גם אלה שכבר בבית...

לאט לאט מטפסים במעלה ההר לכיוון העיר סאפה (SAPA), האוטובוס מאט וזה נעים, ככה אפשר להתענג על הטרסות שמתגלות לאט... רמז לבאות.. שמה של העיר מגיע מצרפתית, היא קרובה מאוד לגבול עם סין וההשפעות הסיניות ניכרות היטב באוכל, בשפה ואפילו בלבוש של המיעוטים באיזור, אפשר לקלוט את זה כבר בטיול קצר בעיר.


בסאפה  חיכתה לנו איי (AI) המקסימה משבט ההמונג השחור. יש כאן 6 שבטים שחיים באיזור סאפה. ולכל אחד שפה, אוכל, לבוש וקודים שונים. תוך כדי ארוחת צהריים בשוק המקומי (נודלס. שוב. אף פעם לא נמאס) היא מספרת לנו על מנהג הכלולות של המקומיים כאן, איך חוטפים בחורה ומתחתנים איתה. ואיך הם חיים בשבט שלה. היא חדה, מהירת מחשבה עם לשון חריפה.

 

 
אחרי עצירה ראשונה בטיפוס במעלה הגבעה אני קולט עלוקה על הרגל שלי. לא מסוכן או כואב אבל מציק ובעיקר מדאיג. כי לך תדע איפה מסתתרות עוד. כעבור כמה שעות הגענו לקיצור דרך שעלה לנו בהרבה יותר מעלוקה אחת. פתאום השביל הפשוט הפך לשדה סבוך, הבנו (מאוחר מדי) ששתי המלוות שלנו התברברו ולקחו אותנו למקום שאין סיכוי שרגל אדם דרכה בו בחודשים האחרונים (לא מלחיץ בכלל). בין החלקה אחת לנפילה על קוץ אנחנו קולטים עלוקות שמנמנות שעולות עלינו. וככל שמתקדמים הן נעשות גדולות יותר. במשך שעה צעדנו בסבך. מזל שלא ירד גשם.. בשדה התירס הראשון אליו הגענו עצרנו למסדר עלוקות. מספר דו ספרתי לכל אחד מאיתנו. צחקוקים שלהן, צרחות מבוהלות שלנו, אבל נו הנה, הנוף עוצר הנשימה שמולנו מפצה על הכל.

 

 

 

עוד שעה קלה של הליכה ואנחנו מגיעים לביתה של קו (KU), אחותה של איי. בית עץ פשוט שנמצא בלב היער, עם נוף עוצר נשימה אל הפסגות שסביב וחצר עם חזרזירונים מתוקים. אירוח ברמה הבסיסית ביותר. כמו שרצינו. קו, כמו אחותה, הדריכה תיירים הרבה שנים ועכשיו היא בבית. דואגת להאכיל ולהלין תיירים שמגיעים, ובין לבין צובעת בדים בכחול אינדיגו. היא מספרת שלוקח לצבוע אותם 4-5 חודשים, מדי יום ביומו היא צובעת ותולה בדים לייבוש.

בית כפרי, פשוט, המים בהם אנחנו מתקלחים לקראת ארוחת הערב זורמים מהמפל שמאחורי הבקתה דרך צינור שחור עד למקלחת. באמצע הבית ניצב מקרר שהוא בעצם מקרר כמו של גלידות. בפינת המטבח עומדת מדורה ומעליה מותקן סיר גדול. בתקרה מעלינו תלויים קלחי תירסים מיובשים, "הגרגירים לחזירים והשאריות להסקה", קו אומרת ומגישה לי צלחת של תפוחי אדמה פרוסים שטיגנה ממש עכשיו. אני נותן ביס פריך ונהנה מכל רגע.

 


יש להם ילד אחד. כמה תרנגולות. ברווזים, חזרזירים וחזירה אחת ששוקלת 50 קילו בחצר (עוד נחזור אליה). קו נשואה לבעלה בשנית. את הבית הם בנו יחד אחרי שהתחתנו, שבוע עבודה עם כל החברים מהכפרים הסמוכים, עשיה חברתית נטו.


התיישבנו במטבח וגלגלנו יחד ספרינג רול שעשוי מקמח תפוחי אדמה, מילאנו לתוכו תערובת של גזר, כרוב, עדשים, אטריות אינסטנט וביצה חיה. בזמן הגלגול קו מספרת לי על הגלגולים בחיים שלה. על איך הם בנו את הבית ואיך היא הגיעה להיות מדריכת תיירים, ועל הישראלים שמגיעים אליה ומעקמים אף על האוכל, כי תמיד זה פחות מדי או יותר מדי בשבילם. אמרתי לה שלא משנה מה, שתזכור שהבדיוק שלה זה הכי חשוב. מי שמדויק לה כבר יגיע.

 

 

 

אנחנו מתיישבים לארוחה דשנה (מעולם לא אכלתי טופו כה משובח, ברוטב עגבניות ובצל ירוק) יחד עם עוד ילדים שצצו במהלך הערב. כנראה של השכנה. קו אומרת שאין אצלם קונצים באוכל עם הילדים. נותנים לילד שלוש ארוחות ביום והוא אוכל את כל האוכל "כמו חזיר" (אצלם זו לא מילת גנאי. זה פשוט תיאור מצב).


מעל לצלחת עמוסה באורז וקישוא מתקתק ומעולה היא מספרת איך השחיתות בוייטנאם פושה בכל מקום. ועד כמה לאזרח הקטן והעני אין מקום וקולו לא נשמע (נשמע לי קצת מוכר) .ושם זה מתבטא גם בדברים הפשוטים כמו טיפול רפואי בסיסי, אני מספר לה על ריפוי ורפואה סינית ,ועל העבודה של העמותה שלנו ב"מדקרים ללא גבולות". הלוואי והיינו יכולים להגיע גם לכאן...לסייע ולהקל על מי שמבקש איכות חיים קצת יותר טובה. כי אין מישהו שזה לא מגיע לו.

 

לפני השינה מתחילים לי פלאשבקים מטראומת העלוקות. חשכה מוחלטת בחוץ ובפנים (שבע וחצי בערב כן? אין כאן תאורה חשמלית, מזל שהבאנו פנסים) ואני נכנס לסרט, מדמיין אותן עלי. על המיטה שלי. מדליק את הפנס. מתבדה וחוזר לישון.

 

בחוץ הטבע שוקק. המיטה חמה ונעימה וכילת יתושים וקיר עץ דק מפרידים ביני לבין חזירה עם אסטמה. יעברו דקות ארוכות עד שאקלוט שזה רק שייקה שנוחר לו במיטה הסמוכה... באמצע הלילה יחליף את הנחירות שלו קול גשם זלעפות ,כשהגשם החזק מתחיל להכות הטבע שוקק. ללא הפסק. גחליליות, צפרדעים ותרנגולות מקרקרות יחד עם פכפוך המים. כל אלה ניסרו את הלילה עד שעלה האור.

 

התרנגול קורא עכשיו בחוץ, אור קטן עולה מרחוק בנימה דקה צהובה. שרירי הרגליים חבוטים, מבקשים להישאר עוד קצת במיטה החמה, אבל הלב, הלב רוצה לצאת, להמשיך ללכת בדרך ולהתרגש.

אחרי ארוחת בוקר אנחנו משתהים ומשתאים לכמה דקות מול הירוק השקט הגדול שמולנו, נושמים אותו עמוק ונפרדים בברכות חמות מקו ובעלה, יום מלא הליכה לפנינו, עוד אל תוך העמק הרחב. הלב מתרגש, יאללה יוצאים שוב אל הדרך."

 

 

 

Share on Facebook
Share on Twitter
Please reload

פוסטים אחרונים