העבודה שלי עם המטופלות והמטופלים שלי מרגשת אותי. מאוד. כל פעם אני מבין את זה מזוית אחרת. בהרבה מובנים, טיפול דומה לבישול.
בקליניקה, בעיקר בטיפולים שקשורים לסטרס, זה הרבה פעמים להאט.
למשוך קצת אחורה ולנוח כדי להבין שמיהרנו קצת יותר מדי, בטלפון, בכביש, בצלחת (או יותר נכון- בפיתה). אנחנו הולכים יחד דרך, לא רק במחטים, גם במילים, לכיוון הלב ולכיוון הבטן. מבינים איך מה שאנחנו אוכלים ואיך שאנחנו אוכלים משקף את המצב התודעתי שבו אנחנו נמצאים.
אחד המורים הנפלאים שלי אמר פעם שלטפל בסטרס זה כמו לטפל בסיר שעומד לגלוש- או שמנמיכים את האש, או שפותחים את המכסה כדי לשחרר את הלחץ שהצטבר. פעילות שדומה להנמכת האש היא טיפול שמאט ומסייע לפתח קשיבות לגוף וללב. טיפול כזה מקושר לענף הפאראסימפתטי של מערכת העצבים ויכול להיות באמצעות דיקור סיני, התמקדות, נשימות, יוגה, מדיטציה, בישול איטי ונינוח (כמו של קדירה למשל) ואפילו הליכה איטית ומדודה על חוף הים.
פעילות של "פתיחת המכסה" לעומת זאת היא יותר סימפטתית, ולכן מקושרת לפעילות ותנועה- הליכה מהירה, ריצה, צ'י גונג, שחייה ופעילות גופנית נמרצת, ובמטבח- נגיד, הקפצה. כל אלה יוצרים תנועה שמרחיבה ומנענעת את הלב.
אז מה נכוןעבורכם? מדיטציה או ריצה? בישול בקדירה או הקפצה? תבדקו, תחקרו, תתבוננו. לטעמי, עצם השימוש בשני הענפים האלה, בשתי הטכניקות יחדיו, בצורה שיוצרת גל של תנועה, שתיהן יחד יביאו גמישות טובה ויכולת טובה יותר שלנו להתמודד עם סטרס.
אגב, למה לסירי קוראים סירי, מישהו יודע?
